תכנית "רעים"- בין היחיד והיחד

אודי ברנשטיין, מנהל תכנית "רעים"

 

"חיי אמת הם פגישה" (מרטין בובר)
תכנית "רעים" של החברה למתנ"סים מקיימת קבוצות חברתיות לאנשים המתמודדים עם מגוון של לקויות תקשורת ולמידה. בין הלקויות עימן מתמודדים משתתפי התכנית נמצאות תסמונות ה-pdd   תבפקוד גבוה, תסמונת אספרגר.

 

 הקבוצות פועלות במתנ"סים ברחבי הארץ, מחולקת עפ"י קבוצות גיל ( מגיל 9 עד 50).
 בשנים האחרונות פותחו מודלים לא מעטים להתמודדות עם תסמונות אלה, תוך נסיון לשפר באופן משמעותי את הסתגלותם של המתמודדים לעולם שסביבם ואת איכות חייהם. התכנית מנסה לייצר מענה מותאם ומקדם , תוך התייחסות ייחודית להקשר החברתי. מרחב העבודה הוא קבוצתי, תוך השתלבות במרחב הקהילתי. במאמר זה אנסה לתאר את אופני ההתערבות השונים, הנחות העבודה והתמות המרכזיות שבבסיס התכנית וכן לתאר הסוגיות המרכזיות שעל סדר היום של התכנית.

 


תסמונות ה-pdd   בתפקוד גבוה מתאפיינות, בין השאר, בהתנהלויות חברתיות מורכבות. אצל המתמודדים עם התסמונת ישנה פגיעה בשלושה תחומי התפתחות שונים: 1. תפקוד חברתי והדדיות חברתית: קושי "לדלג" לנקודת המבט של האחר, העדר יוזמה ספונטנית לשיתוף אחרים, קושי בהבנת קודים חברתיים, בהבנת סרקאזם, השתתפות בשיחה לא מובנית, קושי לחוש אמפתיה, רמות גבוהות של חרדה 2. תקשורת מילולית ולא מילולית: קושי לנהל שיחה, שפה ייחודית, חוסר הבנה בסמבולים, העדר משחק דמיוני ויצירתי, לקות בשימוש בהתנהגויות לא מילוליות, קשר עין, מחוות גוף המווסתות אינטרקציה חברתית, מיעוט הבעות פנים, קשיים בהכללה, קושי בהבנת סיבה ותוצאה , שימוש בשפה "גבוהה"  ועוד. 3 טווחי התנהגות ועניין מצומצמים וייחודיים והתנהגות סטריאוטיפית: עניין המוגבל לנושאים מסויימים ובעוצמה גבוהה, היצמדות לרוטנות, התעניינות בחלקים במקום בשלם ועוד. בתסמונת אספרגר, הקריטריונים דומים אולם אין עיכוב בהתפתחות השפה, הקוגניציה והסקרנות לסביבה. (צחור, 2008) (גולן, 2008).
במקביל לקשיים שצויינו למעלה, ישנם גם תחומי חוזק רבים המאפיינים אוכלוסייה זו: ידיעה מעמיקה בתחומים מסויימים, יכולת ורבלית גבוהה, exact mind   –חשיבה מדוייקת, ידענות רבה, ייחודיות שאינה מוטה ע"י נורמות חברתיות ועוד. בנוסף, להבדיל מתסמונות אחרות על ספקטרום ה-pdd , ישנה סקרנות כלפי העולם החברתי וצרכים חברתיים מגוונים (גולן 2008). פערים אלה, שבין חוזקות לחולשות, בין צרכים לקושי הגדול להגשימם, מייצר אצל המתמודדים חוויות של תסכול, מצוקה ולעיתים אף דיכאון.  יכולותיהם הגבוהות בתחום הקוגניטיבי ממקמות אותם בתוך מסגרות נורמטיביות, אולם הקושי החברתי הופך את ההשתלבות הבין אישית, החברתית, לבלתי אפשרית. חלק משתתפי התכנית משתפים, כי הזמן הקשה ביותר בשבילם במערכת החינוך הוא דווקא ההפסקה - אין את המבוגר שיווסת את התנהגותם, את
המסגרת הברורה שמרגיעה את החרדה. הם בעצם "נזרקים" לעולם של בני גילם, המקשה עליהם מאד. לרוב, התוצאה היא חוויות רבות של דחייה, עלבון ובידוד חברתי. חלק מהמשתתפים נושאים בכליהם זיכרונות קשים במיוחד של ניסיונות השתלבות שלא צלחו ולעיתים הותירו צלקת של הסתגרות ונסיגה פנימה.
 על רקע זה מגיעים המשתתפים לקבוצות "רעים".
מטרות הקבוצה הבסיסיות הן:
1. הרחבה איכותית וכמותית של המעגל החברתי בחיי המשתתף.
2. הענקת זמן איכות בתוך קבוצת הגיל הרלוונטית, תוך הפחתת החרדה וחיזוק חוויית המסוגלות.
3. יצירת מרחב שיוויוני, משפחתי ומקדם שיעניק חוויה של שייכות והשתלבות.
4. הקניית כלים לעמידה מותאמת ככל הניתן מול סיטואציה חברתית, כאמור, תוך הפחתת הדחק והחרדה המלווים אינטרקציה זו, והרחבת רפרטואר התגובות לסיטואציות אלה.
הניסיון לייצר עבודה קבוצתית אצל אלה שעיקר קשייהם מתבטאים בהקשר זה, הינו מורכב. חוקרים רבים ניסו לנסח את התכונה הבסיסית ההופכת התקבצות של פרטים לכדי היותם  "קבוצה".
קורט לוין (1984) סבר כי הנתון אשר הופך קבוצה לכזו, היא התלות ההדדית של חברי הקבוצה אלה באלה. ישנם המגדירים קבוצה כזו אשר לפחות שני אנשים מעידים על עצמם כשייכים אליה (בראון, 1988). חלק סבורים כי על מנת שאוסף פרטים ייחשב כקבוצה, חייבת להיות ביניהם אינטראקציה. ( hare;1976 mcgrath;1984)). אחרים טוענים כי הקבוצה היא כזו בתנאי שהפרטים בה משפיעים אחד על השני ומושפעים ממנו ( (shaw; 1981. דורקהיים סבר, כי ככל שרמת הלכידות בקבוצה גבוהה, כך גדלה ההשפעה שלה על הפרטים בה.
אם כן, עולה מהדברים כי חיוני לפתח בתוך המרחב הקבוצתי תלות, הגדרת שייכות, אינטראקציה, השפעה הדדית ולכידות. ניתן לומר כי חיוני שייווצר בקבוצה מרחב קולקטיבי פנימי, אובייקט משותף, המופנם אצל היושבים בחדר ומהווה כר של שפה משותפת, המאפשר להתחיל לעבוד.
הקשיים המאפיינים את התסמונות עלולים להקשות באופן משמעותי על עצם היכולת לייסד מרחב קבוצתי. ניתן לומר שעיקר עבודתם של מנחי התכנית הוא לטוות באופן עדין את הריקמה המחברת בין המשתתפים בקבוצות. גירוי ה"שריר החברתי", יצירת סיטואציות חברתיות בזמן אמת מחד, ומאידך ניווט הגירוי באופן שישרת את התפתחות המשתתף, יגביר את תחושת המסוגלות שלו תוך הפחתת חרדותיו או את חוויות הבידוד המעיקות עליו. לבנות שפה חדשה בתוך הקבוצה, שתאפשר תקשורת וחיבור מחד, אולם תאפשר לכל אחד לבטא בה את סגנונו, ניביו המיוחדים ומושגיו שלו. נוסיף, כי כיום הולכות ורווחות בעולמם של אנשי הספקטרום תפיסות המתנגדות לתפיסה הרואה בpdd בתפקוד גבוה ובאספרגר כלקות או הפרעה רואה בו סגנון קוגניטיבי שונה (ביירון כהן). עובדה זו מחדדת את המורכבות שבעבודה הקבוצתית עם אוכלוסייה זו. הקו הדק, המבדיל בין הניסיון לחבר את המתמודד עם העולם מתוך צורך
אישי שלו, לבין הדחף לחבר את המשתתף למרקם החברתי מתוך קשייה של החברה לעכל את עולמו הייחודי, הוא הקו שאותו מנסים מנחי התכנית לא לחצות. דווקא עובדת היות הקבוצות בעלות אוריינטציה חברתית ולא דינמית, מאפשרות צמיחה בכיוון זה.
אנסה לשתף בחלק מהתהליכים והתכנים הבאים לידי ביטוי בקבוצת "רעים" והממחישים באופן בהיר את המורכבות.
1. תכנית "רעים" מיועדת, מלבד אנשי הספקטרום האוטיסטי, גם למתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות, לקויות למידה מורכבות, וקשיי הסתגלות שונים. הטרוגניות זו עלולה להקשות, לייצר מתח ותקיעות בעבודת הקבוצה. לדוגמא, מפגש בין צעיר עם תסמונת אספרגר, על דפוסי החשיבה הנוקשים שלו, הצורך בוודאות ורוטינה, לבין צעיר היפר אקטיבי, המסתובב בחדר, מנהל את השיחה תוך רפיון אסוציאטיבי יצירתי אך פרוע, עלול להציף חרדה עמוקה אצל שניהם ואף לייצר תוקפנות. טכניקת העבודה שהתגבשה בתכנית מנסה "לדבר" אל הקשיים המשותפים, לגייס את נקודות החוזק שכל הפרעה מביאה איתה ובכך להפוך את המתח הזה ליצירתי, מעשיר ומפרה. לדוגמא: הן אדם עם הפרעת קשב וריכוז והן אדם עם תסמונת אספרגר מתמודדים שניהם עם חרדה שמייצרת הסיטואציה החברתית. מנחה הקבוצה ינסה לגבש עם שניהם דרכי התמודדות עם חרדה זו, ברמה ההתנהגותית, כאשר כל אחד מהם ייקח את הדרך המתאימה להתמודדותו שלו. דוגמא נוספת: אדם עם תסמונת אספרגר יביא לחדר עולם אינטלקטואלי עשיר, אולם יתקשה לייצר שיחה. משתתף אחר, עם אינטליגנציה גבולית, יתקשה להתחבר לעולמות האינטלקטואליים אך הוא זה שדווקא יכולותיו החברתיות גבוהות וישמשו ליצירת מרחב דיאלוגי ביניהם. באחת הפעילויות הראשונות בתכנית הגדיר מנחה הקבוצה כי יש לכבות את הפלאפונים בשעת הפעילות. אלה מהמשתתפים הנמצאים על הספקטרום נשמו לרווחה בהגדרת הsetting הזו. אולם משתתף אחר טען כי רק בהרצאות מכבים פלאפונים, ופה, לעומת זאת, הוא נפגש עם חברים. התנהל דיון בקבוצה, כאשר חלק מהקבוצה הגדיר את הצורך שלו בהגדרת הקבוצה כקבוצה בעלת חוקים וכללים ברורים וחלק אחר "משך" לכיוונים ספונטניים יותר. שוב, עולה פה השוני בין הקשיים בחדר והאתגר שבניסוח מבנים תואמים. מחקר שביצע מכון מרטנס הופמן, במימון הביטוח הלאומי,  אודות התכנית, הצביע על כך שדווקא הטרוגניות זו מקדמת אצל המשתתף קבלה של האחר והרחבת רפרטואר התגובות שלו.
 הקבוצות הינן קבוצות רכבת הפועלות על מסילה של גרעין קבוע. עובדה זו מאתגרת את הנוקשות "האספרגרית"- עצם הידיעה שייתכן ובפגישה הבאה יהיו בחדר פרצופים חדשים עלולה להחוות כחוסר וודאות ולהציף חרדה גדולה. המשתתף עובר תהליך משמעותי כאשר הוא מצליח להכיל את השינויים האימננטיים בקבוצה, ללא שתיפגע קביעות האובייקט הקבוצתי בעולמו.
2. מרגע  הקמתה של קבוצה במסגרת התכנית, המשתתפים נכנסים לתוך תהליך ממושך של היכרות וגיבוש, בטחון , שייכות, אמון, עד כדי פיתוחה של אינטימיות והעצמה. הפגישה הראשונה עם הקבוצה מהווה מעין חוויות ראי, לגבי מי אני או לפחות לאן העולם משייך אותי. זוהי חוויה לא פשוטה, לעיתים, הדורשת ליווי הדוק יותר של המנחה בתחילת הדרך. 
לרוב, בתחילת התהליך הקבוצתי המשתתפים משחזרים דפוסים שהורגלו אליהם או שהוכחו כיעילים לפני הגיעם לקבוצה. לדוגמא: המבוכה וחוסר ההבנה של הקודים החברתיים, המלווים לרוב את חוויית החיים של המתמודד. מתפתחות אצלו תפיסות והתנהגויות שמקורן במיקוד שליטה חיצוני, כאשר החברה מחזיקה את בוחן המציאות התקין, מבחינתו. הדבר משול לתייר בארץ שאינה מוכרת לו. האדם המקומי באותה ארץ מחזיק את הידע וההבנה בקודים הבסיסיים ומכאן כוחו למול התייר. תחושה זו מפתחת, לעיתים, פאסיביות וציות נוקשה אחר חוקים שהופנמו ואף ניכור ותוקפנות. התנהלות כזו בקבוצה תבוא לידי ביטוי, בציפייה שהמנחה יפעיל באופן בלעדי את הקבוצה, בחרדה עמוקה על כל שינוי בsetting ועוד. בשעת ההפסקה, ישנם משתתפים המתקשים להיפרד ממנחה הקבוצה לרבע שעה, מתוך חרדה מהרגעים הלא מונחים. הניסיון הוא לייצר כמה שיותר בטחון ויציבות בחדר, ובמקביל, העברה איטית ומבוקרת של מקל היוזמה וההנחיה למשתתפים עצמם - בבחירת התכנים, בבחירת וועד לקבוצה ועוד.
3. ההתרחשות בקבוצה מהווה בנייה של עולם חברתי חדש ואלטרנטיבי למקומות האחרים בחיי המשתתף. תוך כדי התהליך, הוא לרוב חווה חוויות המוכרות לו מהעבר ויכולות להוות חוויות מתקנות לתחושות קשות שליוו חוויות אלה. לדוגמא: חגיגת ימי הולדת, טיול שנתי, יציאה למועדון ועוד. בקבוצה משתפים המשתתפים בעבר של ימי הולדת שאיש לא בא אליהם, בטיולים שנתיים בהם איש לא הסכים לשבת לידם באוטובוס ועוד. החוויה בקבוצה עלולה להציף פחדים שמקורם בעבר זה ונדרשת עבודה קבוצתית על מנת להניע את המשתתף לנסות לחוות זאת מחדש. לעיתים, החוויה המשוחזרת היא רגרסיבית, נראית לא הולמת לגיל, אולם, לרוב היא משרתת את הבנייה המחודשת של האני החברתי, מהווה כר חדש של למידה, ומעניקה תחושה של מסוגלות. חוויות אלה מפגישות את המשתתף עם אתגרים לא פשוטים שמביא איתו העולם החברתי. באחד מימי ההולדת שנחגגו בקבוצה, קיבל אחד המשתתפים מתנה ממשתתפת אחרת. ברגע שפתח את העטיפה אמר לה שהמתנה אינה לרוחו והוא מבקש שתחליף אותה. לכאורה, זו טענה רציונאלית. העבודה בקבוצה הייתה לנסות ולגרום לו להבין, מהמקום הרציונאלי עצמו, את התחושה שעלולה לעורר אמירה כזו אצל האחר.
4. לאחר זמן מתרחש בקבוצה תהליך מרתק בו המשתתפים מתפצלים בפועל לתתי קבוצות. תופעה זו ידועה בעולם הקבוצתי והיא מעוגנת בתיאוריה. אולם אצל היושבים בחדר, שאינם מצליחים להשתלב באופן שהוא טוב מספיק מבחינתם, עלולה לעלות בהלה גדולה, תחושה של דחייה ועלבון. הם אינם חווים את עצמם כשייכים לתת קבוצה, אלא תלושים מהליבה הקבוצתית. תת הקבוצה המוכרת יותר למשתתף היא זו "הדחויה" והוא מזדרז להתמקם בה. נוצרת  חוויה של "דחייה כפולה": גם בקבוצה של אלה שהמחבר ביניהם הוא הבידוד החברתי, אני מוצא את עצמי שוב במקום של "הדחוי". הנטייה הטבעית של המנחה היא לחבר אותו לאחת מתתי הקבוצות באופן כמעט כפוי, על מנת להקל על החוויה הקשה, אך בכך הוא עלול לעכב תהליך התפתחותי טבעי ולגיטימי של בחירה אצל אלה שהצליחו להשתלב. המקרה הבא ימחיש את העניין: במסגרת הפעילות הרכז מעודד את המשתתפים לארגן לעצמם פעילויות מחוץ לשעות הפגישה. במסגרת זו הם מבלים יחד ללא הנחיה. באחת הפגישות המונחות סיפר אחד המשתתפים, ל', בחור עם פזילה עמוקה וצליעה, כי בשבוע שעבר יצאו משתתפים של הקבוצה לבלות יחד במועדון בעיר, לחגוג את יום ההולדת של אחד המשתתפים. המשתתף שיתף כי הוא לא הוזמן, הסתירו ממנו את
העניין והוא פגוע מאד. מנחה הקבוצה ביקש ממארגני הבילוי לשתף מדוע לא הזמינו את ל'. אחת המשתתפות, צעירה עם תסמונת אספרגר, אמרה בטון שטוח וקר, כי הוא לא הוזמן עקב מראהו, העלול לעכב את כניסתם למועדון. מנחה הקבוצה עודד את ל' לשתף ברגשותיו לאור הנאמר. הוא, כמובן, הרגיש רע מאד. מנחה הקבוצה שאל מי מהנוכחים האחרים בחדר לא הוזמן. 4 משתתפים הרימו את ידיהם. המנחה גייס את ארבעת אלה, בנוסף לל', לצאת יחד- משאיר ל"קבוצת יום ההולדת" את מקומם הנפרד, הלגיטימי, ובמקביל העצים את חבורת ה"לא מוזמנים" לייצר לעצמם קבוצת שייכות.
5. אחד הממצאים במחקר שבוצע ע"י מרטנס הופמן הוא, כי המשתתפים מדווחים על שיפור משמעותי בתחושת הרווחה החברתית שלהם, על תחושתם כי הם שייכים לרשת חברתית מספקת, ובמקביל, מספר החברויות שהצליחו ליצור עם אנשים מחוץ לקבוצה קטן. ממצא זה מעורר דילמה מרכזית העולה בפעילות בשטח. לדוגמא: מ', אחת המשתתפות בקבוצה החלה את לימודיה באחד המוסדות הגבוהים לאומנות. למ' יש חבר, י', אותו הכירה בקבוצה. בין השניים יש פערים תפקודיים גדולים. מיד עם תחילת לימודיה העלה י' את חששו שמא ההיכרות של מ' עם האוכלוסייה הנורמטיבית תציף את הפער ביניהם עד כדי עזיבתה אותו ואת הקבוצה. מנחה הקבוצה עודד את מ' להעמיק את קשריה עם חבריה לספסל הלימודים, ובמקביל, להעמיק את קשריה עם י' והקבוצה. עם סיום לימודיה השתתפה מ' בבחינה מול קהל. היא הזמינה את כל חברי הקבוצה לבוא לבחינה. אימה של מ' חששה שנוכחותם של חברי הקבוצה באולם "תוריד לה נקודות". מ' התעקשה שחברי הקבוצה יבואו בטענה שאלה הם חבריה. הקבוצה אכן הגיעה לבחינה. כשעלתה מ' להופיע, יצאו מהאולם רוב חבריה "הנורמטיביים" לספסל הלימודים מהאולם ואלו שמחאו לה כפיים בסיום היו חבריה מהקבוצה. מ' הצליחה בבחינה והגדירה זאת כאחד הרגעים השמחים בחייה. גם כאן יש להבחין האם הדרישה שלנו מהמשתתפים לפתח דווקא בסביבה ה"נורמטיבית" את קשריהם, משרתת צורך שלנו כחברה ואינה דווקא מתמקדת בצרכיהם ובזכותם לגבש לעצמם קבוצת התייחסות ושייכות משלהם.
6. המרחב הקונקרטי בו פועלת הקבוצה הוא המתנ"ס המקומי. בחירה זו מבוססת על עובדת היות המתנ"ס מרחב נורמטיבי, תוסס ושוקק חיים. הפעילות בתוך מרחב כזה משדרת למשתתפים ולקהילה שסביבם מסר של לגיטימיות ושייכות לסביבה הנורמטיבית שסביבם ומהווה בשבילם מרחב מיטיב. כחלק מהתהליך בקבוצה יש ניסיון לחבר את הקבוצה לקצב החיים של הקהילה סביבם: השתתפות בהפקת אירועים קהילתיים (ימי זיכרון, חגים ועוד), התגייסות לפרויקטים בקהילה (חלוקת מזון, פעילויות בבתי חולים ועוד). עניין זה מפתח אצל המשתתפים תחושה של שייכות לקהילה שסביבם, בטחון במקומם ובעיקר, מקנה תחושה של מסוגלות.
במקביל, חלק ניכר מהפעילויות אינן מתרחשות בתוך החדר, אלא דווקא מחוצה לו: יציאה לבתי קפה, סרטים, קומזיץ ופיקניק, עד לטיול שנתי בן 3 ימים. לאורך התהליך הקבוצות עוברות משלב של ניהול כמעט מוחלט של המנחה את ה"יציאות" עד להתארגנות עצמית של הקבוצה עצמה. לדוגמא: העברת קשר טלפוני, בחירת המקום, ארגון לוגיסטי ועוד. הפגישה שלאחר היציאה מוקדשת לעיבוד והתייחסות לנושאים שעלו תוך כדי היציאה עצמה. הפעילויות החוץ מתנ"סיות מעוררות אמוציות רבות ונקודות רבות להתייחסות ועבודה בקבוצה.
ניכר, כי הקבוצה פועלת במרחבים שונים: חדר הפעילות, המתנ"ס, "מרחב הבילויים", ובנוסף, הפעילויות שחברי הקבוצה מארגנים בעצמם ללא נוכחות המנחה. מרחבים אלה מזינים ומהדהדים אחד לתוך השני ומרכיבים, בעצם, הוויית חיים שלימה.   
7. במהלך הזמן יוצרת הקבוצה לעצמה מקום בעל סדר יום נורמטיבי, סקרן ומלא חדוות חיים. עפ"י דיווחי המנחים, החוויה היא כי הקבוצה מכחישה את הסיבה שבבסיס הגעת המשתתפים לקבוצה - הבידוד החברתי. הכחשה זו היא חלק מארגז הכלים של המנחה ושל הקבוצה, המשרת את היסודות המתפקדים ואת מטרות הקבוצה. במהלך תקופת הפעילות ישנם משתתפים העוזבים את הקבוצה. אצל רובם העזיבה הינה חלק מתהליך משמעותי של נפרדות ובירור של זהותם וניכר כי גם זהו תוצר בריא של העבודה בקבוצה. לרובם חשוב לדעת כי הקבוצה ממשיכה להתקיים והם יכולים לחזור אם יירצו, חלקם אכן שבים, אולם המסר העובר ממנחה הקבוצה כי העזיבה היא לגיטימית, לעיתים בריאה ומותאמת לתהליך האישי של המשתתף. המשתתפים האחרים, הנשארים בקבוצה, עלולים לחוות זאת כדחייה ועלבון. חווית הראי מופיעה גם פה, כאשר עזיבה של אחד המשתתפים מעלה את השאלה: מה זה אומר עליי אם אני נשאר?  רגעים אלה מביאים לקבוצה ברור מחודש של מטרות הקבוצה והמשתתפים, מציף שאלות של זהות –קבוצתית ואישית, ולרוב אף מפתח רמה חדשה של אינטימיות ולמידה אצל המשתתפים.

 


אלה מקצת הסוגיות והתמות המרכזיות בעבודת התכנית. בניית מרקם משמעותי של שייכות  תוך התייחסות לקשיים השונים, המתח שבין עצמאות לשייכות, בין הנחייה להנעה, התפר שבין עבודה טיפולית - דינמית לבין עבודה חברתית, כל אלה הופכים את העבודה בקבוצות למאתגרת ובעלת מורכבויות ייחודיות.
מחקרם של ד"ר יעקב אזרחי וד"ר מלכה שבתאי במסגרת מרטנס הופמן, מצביע על שיפור משמעותי של איכות חייהם של המשתתפים מרגע השתלבותם בתכנית.
צוות התכנית בונה את כלי העבודה מתוך למידה תמידית וניסוח מתחדש.
נקווה שאכן אנו תורמים להשתלבות ולבניית קהילה מקדמת עבור המתקשים בכך.

 


תכנית "רעים" הינה תכנית של החברה למתנ"סים בסיוע הביטוח הלאומי- הקרן למפעלים מיוחדים ו"אשלים"- ג'וינט ישראל.

יצירת קשר

סיגל הרשקוביץ

כתובת: ארלוזורוב 93 תל אביב

טלפון: 052-264-2255

 

הרשמה לדיוור